על קירות משרד האדריכלים של עדי גל תלויות הדמיות של בניינים חדשים שייבנו ותמונות של בתים שנבנו כבר. הכול בהיר, נקי, יפה ומפתה. אילו יכולתי, הייתי גר בכולם. כמה מן המיזמים הם בתים לשימור – עבר של עשרות שנים שקם לתחיה והרי הוא מתייצב בעיר כתינוק בן יומו, צח עור ונכון לחיים חדשים. הדמיות אלה מזכירות כמה תמונות של ערים אידיאליות מן הרנסנס. זכורה לי תמונה אחת כזו שבּה הים עצמו נבלם על קו סרגל, נכנס לסדר התבוני. הערים והבתים האלה כל כך מושלמים, עד שנוכחות אנושית בהן גובלת בהפרעה. הערים האלה רוצות להיות ריקות.
באחד התצלומים האלה יש בית 'באוהאוס' משומר, שנבנה במקור בשנות השלושים של המאה ה-20, ועתה הוא בניין חדש של המאה ה-21, ולצדו בית משנות השבעים שפעם היה חדש מבית ה'באוהאוס' ועתה הפך לעתיק ממנו. הזקן הוחזר לחיים ונמתח, ועתה הוא צעיר יותר מנכדו. אפשר להבין את התנועה הזו של הבתים אל עבר הילדוּת הנצחית, אל החדש: היא תנועה בזמן שאפשרית רק בסיפורי אגדה או ביצירות מדע בדיוני הכרוכות בתנועה במהירות האור. הנסיכה נמה מאה שנה וקמה כאילו לא עבר הזמן; האסטרונאוט יוצא למסע בחלל וחוזר כעבור יום אל עולם שהזדקן באלף שנה. מי שמשקיע ממון רב ברכישת אותם בתים קונה גם את התנועה הזאת בזמן. בין אם הבית משומר ובין אם לאו, כניסה אל בית חדש היא כניסה אל זמן אפס, אל רגע של הולדת. לפני הטיפה הראשונה מן הברז, לפני הדחת האסלה הראשונה, לפני הכתם הראשון על קיר המטבח. לבית חדש יש רק עתיד, כך נראה. בית חדש הוא אופק בחוף פרטי לגמרי.
האומנם? האופק הנקי הזה הוא מראית עין, וזמן אפס אינו באמת אפשרי. כאן נכנסים לתמונה ציוריה של עדי גל. ראיתי אותם במשרדה, מונחים ותלויים על הקירות בסמוך מאוד לתמונות האדריכליות. כמה חשוב ההקשר: אילו הייתי רואה אותם בסטודיו במקום אחר, היתה המחשבה הולכת למקום אחר. אבל המגע הפיזי ממש של הציורים בתדפיסי ההדמיות האדריכליות יצרה שיחה שהסבירה, בעצם, את הציורים. היה צריך רק להאזין לה.
רבים מציוריה של עדי עוסקים באותו נושא של עבודתה המקצועית – הבנייה, אבל בשפה אחרת לחלוטין. בכך הם יוצרים הערות ביקורת אמנותיות על המעשה האדריכלי, הן שלה עצמה, הן בכלל.
תרשימי ההדמיה הממוחשבת מביטים אל העתיד; הציורים מביט אל העבר. ההדמיה מוכרת דימוי של אפשרויות רעננות, בתוליות, חסרות זמן; הציור מכיר בעבר, בתהליך, בקשיים, בעכירוּת. ההבדל הוא בין דימוי סטרילי (איש לא היה כאן לפניך, מבטיחות ההדמיות) ובין התפלשות (מישהו בטש כאן ברגליו, אומרים הציורים).
זה פשוט: מישהו אחר היה בביתך החדש לפניך. אולי אף ישן שם. אכל שם. עשה את צרכיו. יש שיר של מלקולם לורי בשם "רוחות רפאים בבתים חדשים". הדבר בוודאי נכון ביחס לבית לשימור, אבל הוא נכון לגבי כל בית. לפעמים הנך נכנס לבית מלון ונשכב על המיטה וחושב על אלפי הגופים ששכבו שם, בדיוק שם, לפניך. בציורים של עדי גל הדיירים הקודמים הם בעיקר פועלי הבניין. כשהבית היה אתר בניה, הם גרו בו, הלכו בו, אכלו בו. אלו אנשים שרוכשי הבית החדש לעולם, לעולם, לא יארחו בביתם. כמה מוזרה המחשבה (וכמה מוזר שהיא מוזרה): אדם נכנס אל בית מידות יוקרתי ומזמין לסעודה חגיגית של חנוכת הבית את כל פועלי הבניין, את כל עברו של הבניין, את כל אותם שזיעתם מהולה בחומרי הבניין. אולי גם את ספקי חומרי הגלם. למה לא? הלא בלעדי יצרן המלט, בלעדי נהג מערבל הבטון, בלעדי הפועלת במפעל הסיד – הבית לא היה אפשרי. אבל זה לא יקרה. יש יותר מדי עבר לְבית. איננו יכולים לשׂאתו.
הציורים מחזירים את העקבות. מה כוללים העקבות? תנועה, מאמץ, תשוקה, סכנה. בציור אחד עומדים שני פועלים על גג, אחד נדמה כשולח יד אל מפשעתו של חברו, המחזיק קרש זקור אשר פונה אל המגדלים הזקורים שממול. בסמוך, מתחת לקולט השמש, מלבנים כהים, החוזרים בכמה ציורים, והנדמים כבורות. תשוקה וסכנה, מרחב פרוץ ורועש, אבל מבחינת בעל הבית – מרחב שקט וחצוץ. אתר הבנייה דומה לרחם שבו נובט עובּר הבית, כפי שהגבר מביט בו לרוב: מבחוץ, כמשהו מתפתח שקורה מעבר לדופן. הוא מעדיף לא לראות את העובּר, ולקבל אותו מוכן ושלם. אבל יש שם התרחשות גדולה, כל הזמן. תזוזות, היפוכים, רעד. את כל זה רואים הציורים של עדי גל. הם יודעים שתינוק לא נולד יש מאין. שהיו לו חיים לפני שמישהו ראה אותו. הציורים האלה הם תמונות אולטרסאונד של היריון.
העובּר זז, בועט. הבית מסרב להתייצב, והמכחול אינו מתעקש – ההיפך הוא הנכון. אלו חללים קטועים, תמיד פרגמנט ממכלול בנוי, אף פעם לא תמונה כוללת. בניגוד לתסריט האדריכלי שמאפשר ללקוח תחושת בעלות של מבט-על, הרואה – כמו אל מרחף – את כל הנכס במבט אחד, הציורים האלו מציעים פינה, פה, פינה שם. התמצאות אינה אפשרית כי המרחב עדיין לא נולד שם. הדמויות הסובבות במרחב הזה ארעיות מאוד, נטולות זהות כמעט. ברור שהן לא נינוחות במרחב, ציפורים בקן זר. לכאורה, ניגוד מוחלט לישיבת הקבע שתהיה באותם חללים בהמשך. ההבדל בין ישיבת בעל הבית לישיבת שְׂכִיר-היום ברור. אבל אינו מוחלט. בסופו של דבר, גם בעל הבית ייצא משם. את תחושת הארעיות הזאת יוצרים גם הציורים בקומפוזיציות, בסולם הצבעים ובהנחת הצבע שלהם. אינך יכול לבוא אליהם עם מבט נוח, אינך יכול "לשכּן" בהם את מבטך. והרי כל חלל תצוגה סביר לציורים אלו – דירה, גלריה – יהיה כמעט בהגדרה חלל בנוי מסויד ומוגמר, ולא חלל בבניה (איש לא יציג את הציורים האלו באתר בניה, הגם שאין זה רעיון רע כל כך. נדמה לי שהם היו חשים מאוד בנוח). במילים אחרות, הציורים האלה "משתמשים" בחלל התצוגה (של בית האמנים בתל אביב), מעצם היותו חלל בנוי ומוגמר, כדי להדגיש את הניגוד בין המצויר לסביבתו. הציורים האלה צופים את כל חללי התצוגה העתידיים שלהם, ובכולם הם יפעלו כזָרים. אין אלו ציורי הטבע דומם של כלים ופירות המסוגלים להתמזג במטבחו של האספן. ציורים אלו לא יהיו בבית כמעט בשום בית. זה ייאמר לשִבחם.
בציור אחר נושא פועל שני דליי מלט בסמוך לעוד מלבן פעור. הצבעים השולטים ורודים וכמעט אפשר היה לחשוב כי זהו מין קרקס והפועל הוא הולך על חבל, אקרובט (בציור אחר יש "הולך על קביים", שלרגליו סולם גבוה). אבל הפיר הזה הוא מסוכן, והאפור שבדופן שלו מזכיר שהוורוד שייך לעתיד, כלומר למבט המשוער של הדייר, שאינו נמצא שם עתה. ההווה – אפור. אפשר לראות את הציור כמבטא שתי נקודות מבט – של הפועל ושל הלקוח, הדייר. הציור של עדי גל מנסה להכיל את שתיהן: הוא מציף את החלל בוורודים ואדומים "של" הלקוח, הפנטזיה, העתיד, אבל גם באפורים "של" הפועל, הממשות, ההווה; יש בו הקווים הישרים שהם זֵכֶר לשרטוט האדריכלי, הקווים שהלקוח חתם עליהם – אבל גם תנועת מכחול מלוכלכת, מתבוססת, כמעט כמכות של טייח לא נלהב. בכך הציור, והציירת, מציבים עצמם בין הפועל ועולמו, ובין הלקוח-הדייר ועולמו. והרי זה, בתמצית, מצבו של האדריכל.
בציור אחד פולש ירוק אל אתר הבנייה, כמען הבטחה פסטורלית לעתיד (קלישאה חוזרת של פרסום נדל"ן ממקמת את פרויקט הבניה בהקשר של טבע, סביונים, משתלה...). גם כאן אפשר לראות את נוכחות הפנטזיה של הקוטג' בלב אֲפָרִים מוריקים חודרת אל הבית ומתנחלת על קירותיו הפנימיים (ספק מגשימה את הפנטזיה ספק לועגת לה). אבל מתחת, בקומת הקרקע, רוכן פועל על אמבטיה מלאה שחור. אמבט זה עומד כניגוד עכור לאמבט האחר שבּו ירחצו דיירי הבית ביום מן הימים, טובלים בקצף ריחני. איש מהם לא יידע, וממילא לא יוכל לזכור, שהיה בביתם אמבט-תהום, ושהבית כולו היה דבר-מה באמצע הדרך בין הטבע (לא במובן של הפנטזיה, אלא במובן של חומרי הגלם – עץ, אבן, פיגמנט) ובין התרבות, רחוק מאוד מהדימוי הרחוץ והנקי.
אלו ציורים שמזכירים את עבר הבתים. אתר בנייה אמור למחוק את העבר שלו. כמעט איש לא יודע, למשל, כי ברחוב בודנהיימר בתל אביב שוכן אתר ניאוליתי. מעטים מתושבי שכונת בקעה בירושלים יודעים כי הם גרים על אתר פליאוליתי גדול ממדים. מצאתי פעם אבן יד בת מאות אלפי שנים בחצר של שיכון. זה היה רגע של הלם מפני שהזמן הגדול התגלה לי לפתע ונשק להווה. הבית החדש מעביר מחק ושוכח. אבל מי שיצלול אל הפיר השחור של האמבטיה בציור הזה יגיע, אולי, אל מה שהיה שם קודם. יתרה מזאת, הציור הזה בעצמו (כמו ציורי הבתים שבתערוכה בכלל) הוא פיר כניסה כזה, כלומר מסדרון למעבר אל ההיסטוריה הקרובה של הבית, כל בית.
מעניין כי ציורי בנייה אלה דומים מאוד, ובאופן מטריד, לתמונות של הרס. תמונות ה'היריון' של אתר בנייה דומות לתמונות אתר הריסה. במילים אחרות, ציורים אלה הם גם תחזיות לעתיד. שכּן יבוא יום וכל מה שנבנה יחזור למצבו הקודם. החומרים ישובו אל כור מחצבתם ויהפכו למשקעי קרקע. הציורים האלה תופסים את מקצוע האדריכלות והבנייה כרגע אחד, משמעותי אך חולף, בתהליך ארוך ומתמיד של מִחזוּר. הפועל שהקים את גרם המדרגות המאולתר מקרשים מִחזר עץ שנכרת, והקירות אינם אלא מִחזור של סלעים. ייבנה כאן בית יפה, אבל יבוא יום – אם לא בעוד מאה שנה אז בעוד כמה אלפי שנים, בעידן הקרח הבא – שבּו הסלעים שקיבלו צורה סדורה, צורת בית, צורת עיר, יחזרו אל האדמה ואל המחזורים הגיאולוגיים הגדולים, כלומר אל זמן-מרחב שאינו אנושי ואינו אדריכלי אלא גיאולוגי, קוסמי. אנו יודעים כי אבני בניין רבות, בפירמידות ובירושלים, היו פעם חלק מקרקעית הים – אוקיינוס טתיס (לפני בערך 200 מיליון שנה) – והן צופנות עדיין, כתזכורת לכך, קונכיות. הקונכיות הללו ימתינו בסבלנות. יום יבוא, וישובו הַיָּמָּה. זו לא תהיה תַּחֲנָתָן האחרונה.
במבט נוסף, אפשר לראות את תנועת הזמן הגדול הזה גם בדימויים האדריכליים שבמשרד. אותו בית 'באוהאוס' שקם מן הזִקנה והפך לבחור צעיר אומר את זה גם הוא: הזמן האדריכלי אינו ליניארי. החדש שהתיישן חוזר ומתחדש; הישן (ומה ישן יותר מלבֵנת בניין? כל ההיסטוריה הגיאולוגית של כדור הארץ צפונה בה, 4.5 מיליארד שנה) נהיה בית חדש, מלא עתיד. הכול זז, כל הזמן. מכחולה של עדי גל הוא עדות לתזוזה הזאת: המכחול מזכיר לבתים החדשים את הגיאולוגיה שממנה באו ואליה הם הולכים, ביחד אתנו, דייריהם הארעיים. הציורים האלה פועלים כמעט ככף דחפור ביחס לדימויים האדריכליים היציבים. במילים אחרות, הם סיסמוגרף החש את התנועה מתחת פני השטח של מה שנראה יציב ונצחי.
דרור בורשטיין
אוגוסט 2015