​

​

​

"...לא יעזור להם אם ישחילו לכאן את הראש ויגידו: 'בואי תעלי חזרה, ילדה!' אני רק אביט למעלה ואגיד:

'טוב, אז מי אני? קודם תגידו לי ואז, אם ימצא חן בעיני להיות האדם ההוא, אעלה. ואם לא, אשאר לי כאן למטה עד שאהפוך למישהי אחרת".

 

(לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. תרגום: רנה ליטוין)

 

***

 

עדי גל מציירת נשים צעירות בסצנות ביתיות, ספק יומיומיות ספק דרמטיות, שלקוחות משלושה סרטים:

Sedmikrásky של הבמאית Vera Chytilová (צ'כיה, 1966), Mujeres al borde de un ataque de nervious של Pedro Almodóvar  (ספרד 1988), ו- Chacun cherche son chat  של Cédric Klapisch (צרפת, 1996).  למרות שכל סרט מגיע מארץ אחרת ומעשור אחר, הפריימים שעדי בוחרת לצייר חולקים הלך רוח משותף מובהק כל כך עד שנדמה שהם מספרים סיפור אחד: סיפור מר-מתוק על הצורך להתבגר ולהשתנות, על להיות-או-לא-להיות מישהי אחרת; סיפור על בלבול וגעגוע, אבידות ומציאות, אכזבה וציפייה; על כמיהה אל מקום כלשהו, שבו קורה משהו, אולי.

 

הנשים שעדי מציירת מונצחות בעיצומה של תנופה. לפעמים, כשהן רוקדות למשל, אפשר ממש לראות אותה. אבל גם כשהן מלטפות חתול או יושבות על אדן החלון – הדי התנועה שקדמה לפריים, בדיוק  כמו הדי התנועה שתבוא רגע אחריו, עולים מהתמונה ברורים וחדים ממש כמו הפריים עצמו. הן מלטפות חתול או יושבות על אדן החלון אבל אין בכך שום נינוחות, להפך: הן מעבירות את הזמן, מחכות, דרוכות, לקראת משהו אחר שקורה במקום אחר.

​

​

​

  Where to?-

-  Someplace where something is going on

 

(דיאלוג – בתרגום לאנגלית - מתוך Sedmikrásky Daisies )

​

​

​

"'התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עליי ללכת מכאן?'

'זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע,' אמר החתול.

'לא אכפת לי כל כך לאן –' אמרה אליס,

'אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי,' אמר החתול.

'-בתנאי שאגיע לאנשהו,', הוסיפה אליס כהסבר."

 

***

                                                                                                           

                                                      יעל זך מאי 2017